4.2.12

אריק בנדר

המטה למאבק בסחר בנשים יקיים מחר (א’) הפגנה מול משכן הכנסת לתמיכה בהצעת החוק אותה יזמה ח”כ אורית זוארץ (קדימה), לפיה צריכת שירותי זנות תיחשב לעבירה פלילית שדינה שישה חודשי מאסר.

לקראת ההפגנה התפרסמו נתונים מדאיגים על תעשיית הזנות בישראל נחשבת ל”עסק משגשג” המגלגל לפחות 2.4 מיליארד שקלים בשנה. מהנתונים עולה כי בישראל עוסקים בזנות כ-15 אלף איש, מרביתן נשים, שליש מתוכם נערים ונערות מתחת לגיל 18.

עוד עולה מהפרטים, כי לפחות 90% מהנשים העוסקות בזנות נשלטות ע”י סרסורים ו-55% מהן יעברו אונס במהלך עבודתן. הגיל הממוצע לעיסוק במקצוע הזנות הוא 14, והגיל הממוצע שבו מתות נשים העוסקות בזנות הוא 34.

לפני המאסר – סדנאות הדרכה

ההפגנה תיערך במקביל בירושלים, וושינגטון וניו יורק, לציון תחילתו של הקמפיין הבינלאומי למען הטלת אחריות פלילית על צרכני שירותי זנות. בהפגנה ישאו דברים ח”כ זוארץ ועורכת הדין גילי ורון המנהלת את מטה המאבק.

הצעת החוק החדשה מציעה להפליל לקוחות שצורכים שירותי זנות ולהטיל עליהם עונש של עד חצי שנת מאסר. יחד עם זאת, לקוחות אשר תהיה זו עבירתם הראשונה, יעברו סדנאות הדרכה, שבהן ישמעו הרצאות של נשים שעסקו בעבר בזנות.

חוק דומה עבר לאחרונה גם בצרפת ובמדינות סקנדינביה והביא לירידה של 51% בזנות רחוב. זאת בעוד לגליזציה של זנות בהולנד, גרמניה ואוסטרליה הביאה לעליה בזנות ובעקבותיה עלה הסחר בנשים ובזנות של קטינים.

20.1.12

בילי מוסקונה-לרמן

מדינות רבות כבר הבינו שהאקסיומה “זנות הייתה מאז ומתמיד” אינה יכולה להתקיים בעולם דמוקרטי ונאור. הלקוחות יבינו בדרך הקשה

כשהוקרן הסרט “אישה יפה” בפני קבוצות מיקוד כדי לאמוד את סיכויי ההצלחה הקופתית, הן המליצו לא להקרינו אותו בטענה שהסוף המר של הזונה שחוזרת לחיי עוני ומסכנות לא יעשיר את הקופה. הסרט חזר לשולחנות העריכה, ולאחר שנתפר לו סוף רומנטי וזוהר של אגדה הוליוודית הוא שבר קופות.

מסתבר שגם אנחנו חושבים שהזונות חיות כמו ג’וליה רוברטס והלקוחות הם ריצ’רד גיר.  ב-12 בפברואר תניח ח”כ אורית זוארץ על שולחן ועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק שלפיה יופלל הלקוח הצורך זנות. את הצעת החוק יזמה והניחה על שולחן הכנסת בפעם הראשונה, ב-2006, ח”כ זהבה גלאון. לאחר פעולות ההסברה של גופי זכויות אדם ותומכי פמיניזם מקווים מגישי הצעת החוק ש”הלבבות הוכשרו”. מנגד, המתנגדים לחוק טוענים שיישומו ללא תשתית שיקום מקדימה ונכונה תזיק לנשים, תוריד את הזנות למחתרת ותשאיר אותן שם חסרות הגנה והכנסה יותר ממה שהן היום.

אכיפה? לא אצלנו

לפי סקר של מכון “תודעה” (ארגון זכויות אדם שפועל למיגור הזנות), בישראל עוסקים בזנות יותר מ-10,000 נשים ועוד 4,000 קטינים , נערים ונערות מגיל 13. רק לשם השוואה, הנשים המועסקות בזנות עולות במספרן על העובדים הסוציאליים, שמספרם מתקרב ל-10,000.

מספר הביקורים של גברים צורכי זנות בארץ הוא מעל מיליון בחודש. בחשבון פשוט אנחנו מדברים על 70 אלף גברים ביום. מדובר באוכלוסייה של אנשי צווארון לבן, גברים נשואים בדרך כלל שצורכים זנות בהפסקת הצהריים. בערבים אלה קבוצות של בליינים וחרדים, ובשישי בני מיעוטים ומהגרי עבודה.

בתחילת שנת 2000, כחלק מהמאבק העולמי בתופעת הסחר בבני אדם, קיבלה ישראל אזהרה מארצות הברית בעניין מעורבותה הגבוהה בסחר בנשים למטרות מין. מאז פחתו קורבנות הסחר, והיום מדובר בזנות מקומית של נשים ישראליות. לא רק סווטלנה וקטיה אלא גם יעל ורותי.

סרסרות ושידול לזנות אסורים בישראל, אבל האכיפה המשטרתית נגד סרסורים מועטה, ותיקי אישום בודדים מוגשים לבית המשפט. עם זאת, קיימת גביית מס הכנסה, מע?מ וארנונה מבתי בושת ומועדוני חשפנות, אף שנציגי המס טוענים ש”אנחנו משתדלים לא לגעת במסכנות”.

כמו הלם קרב

השאלה אם למסד את הזנות או למגר אותה היא שיקוף של המצב התרבותי, המשפטי, הסוציו-אקונומי וזכויות האדם במדינה. במחקר הטיפולי-מקצועי, שעליו כתבה ענת גור את ספרה “מופקרות”, הזנות נחשבת היום לטראומה דומה לזאת של הלם קרב.

מאז ומתמיד נשים וגברים שהועסקו בזנות סבלו מאלימות קשה מצד לקוחות וסרסורים. הלקוחות, שחלקם צורכים פורנוגרפיה קשה, סבורים שמה שאי אפשר ואסור לעשות לאישה המהוגנת בבית, נקנה “ביושר” תמורת כסף בחוץ. “אי אפשר לאנוס זונה”, אמרו לקוחות שרואיינו במחקרים רבים, “ואם שילמנו מותר לנו הכל”, כלומר הכסף מבטל בעיניהם לחלוטין את זכות הבחירה של הזונה כאדם.

תוחלת החיים של הנשים בזנות, לפי מכון “תודעה” היא בסביבות 40, הגיל הנמוך ביותר בהשוואה למקצועות הגבריים שנחשבים הכי מסוכנים. נשים בזנות מדווחות על אונס ואלימות קשה: סאדו, הזרקות סמים בכפייה, כיבוי סיגריות על גופן, פציעות בפנים, דקירות בעיניים (עד עיוורון) ובגוף, אגרופים תוך כדי קיום יחסים, שוד ורצח.

דברים שרואים משם

אחרי שגילתה שהזנות שואבת לתוכה עולם תחתון, החליטה הולנד למחוק חלקים נכבדים מרובע החלונות האדומים ולהשקיע 21 מיליון אירו במיגור התופעה. ברוב מדינות ארצות הברית מופללים האישה והלקוח. המשטרה מסתובבת עם מצלמות וידאו, מחרימה את כלי הרכב של הלקוחות, מפרסמת את תמונותיהם ושמותיהם וקונסת אותם, אלא אם כן רוצה הלקוח לבחור במקום כל אלה להשתתף בתוכנית חינוך של “ג’ון סקול”. מדובר בסדנה בת שמונה שעות שבה שומעים הגברים מנשים שהצליחו לצאת מהזנות, המכונות “הניצולות” את הסיבות – הכוללות גילוי עריות ועוני – שבגינן הידרדרו לזנות. נתונים מוכיחים ש-90 אחוז מהגברים שעברו סדנה כזאת לוקחים אחריות על מעשיהם ולא חוזרים לצרוך זנות.

בשנת 1999 הייתה שוודיה הראשונה שחוקקה את החוק המהפכני של הפללת הלקוח (איסור על צריכת שירותי מין בתשלום), והתוצאות מוכיחות שהשימוש בזנות רחוב ירד ב-50 אחוז. בשנת 2009 הצטרפו אליה נורווגיה ואיסלנד, ואחריהן קוסובו, מקדוניה ופינלנד, שהפלילו לקוחות במקרים של “זנות בכפייה”, כלומר נשים שהן קורבנות סחר. כיום מקדמות אנגליה, סקוטלנד וצרפת חקיקה האוסרת על צריכת שירותי מין בתשלום.

אחת הטענות הרווחות בקרב אלו שמצדדים במיסוד הזנות היא הטענה שלגברים יש דחף מיני בלתי נשלט שדורש סיפוק מיידי אחרת יפגעו בנשים. מחקרים מוכיחים שדווקא במקומות שבהם ישנה זנות ממוסדת גוברים מקרי ההטרדה המינית והאונס. כמו כן, מחקרים באנגליה וסקוטלנד הוכיחו כי צרכני המין אינם סובלים מחוסר בפרטנרים למין. להפך, במרבית המקרים מדובר בגברים שיש להם בת זוג.

טענה רווחת אחרת היא שזנות הייתה מאז ומעולם וכך תישאר בשל האופי האנושי. במאמר שכתבה נויה רימלט “על זנות, מגדר ומשפט פלילי” טוענת רימלט כי התנאים להתפתחות הזנות בשלו ביוון העתיקה, שנשלטה על ידי גברים כשלנשים לא הייתה שום השפעה על המרחב הציבורי והפוליטי, ובמצב זה רק צורכיהם של הגברים והאינטרסים שלהם הכתיבו את הנעשה במרחב הציבורי. כיום חברה לא יכולה להיחשב דמוקרטית כל עוד ניתן לסחור בגופו של אדם ולשלול את זכויותיו.

לגבי הזכות החופשית של נשים לבחור בזנות, הוכח כבר ש-95 אחוז מקרב הנשים שנמצאות במעגל הזנות עברו התעללות מינית זו או אחרת במשפחה או אונס בגיל צעיר. הנתון השני הוא שגיל הכניסה לזנות הוא סביב 15-14, ובגיל זה הנערה לא נתפסת כמי שקיבלה החלטה כבוגרת אלא כמי שלא עמדו בפניה אפשרויות אחרות והיא חיה את חייה דרך הפריזמה של “אני שווה רק כמה שמוכנים לשלם לי תמורת מין”.

צדיקים בסדום

גברים רבים מעודדים את מיגור הזנות. אהוד אולמרט וגדעון סער הקציבו כספים לשיקום נשים, עורך הדין אורי קידר יחד עם הרב לוי לאור הקימו את “המטה למאבק בסחר בנשים” שאותו מנהלת עורכת הדין גילי ורון, שיזמה קמפיינים יחד עם משרד הפרסום שלמור-אבנון-עמיחי, שעבדו בהתנדבות. לכולם ברור שהחוק לא יופנם ולא ייושם ללא מערכת הסברה מאסיבית, גם בבתי ספר שבהם נוהגים הורים להזמין נערות ליווי לטקסי התבגרות וחגיגות ימי הולדת.

עורכת הדין נעמי לבנקרון, שניסחה את הצעת חוק הפללת הלקוח, נסעה לצורך המחקר לשוודיה וחזרה עם התובנה שכל עוד אין יחידה מיוחדת במשטרה שעוסקת בנושא זה, ואין סדנאות הכשרה ייעודיות לשוטרים ביחידה כזו, החוק מסוכן לנשים, כי אם יש שוטרים שנקודת המוצא שלהם גברית וכוחנית הם מזדהים עם הלקוח יותר מאשר עם האישה, יתנקמו וישפילו את הנשים.

כמו כן, היא טוענת שנשים לבנות ממעמד בינוני-גבוה לא יכולות לקבל את העובדה שיש נשים עניות שעבורן הזנות היא הרע במיעוטו, עד שלא יימצא להן פיתרון אחר. מנגד טוענים גופים למען זכויות אדם, שהחוק מעביר מסר ערכי וחד משמעי על כך שהאישה או הגבר אינם חפץ והגוף שלהם אינו למכירה.

בנוסף למימון טיפולי השיניים של 10 עד 15 נפגעי טרור לשנה, הכוללים טיפולי שיניים תקופתיים, טיפולי שורש, וטיפולי חניכיים, היוזמה שואפת לאתר ולגייס רופאי שיניים ישראלים וספקים דנטליים שיציעו את שירותיהם במחיר מוזל עבור נפגעי טרור ומשפחותיהם.

“חומרת הפגיעה בנפגעי הטרור גורמת לכך שהם סובלים לעתים קרובות מבעיות דנטליות אקוטיות המחייבות טיפול מיידי ומערכתי. כמו כן, מצאנו כי אירוע מוות או פציעה גם גורם לכך שהמשפחות לא יוכלו להרשות לעצמן אפילו את טיפולי השיניים השגרתיים”, כך אומר הרב לוי לאור, מנכ”ל ומייסד עמותת “עצו”מ”.

“לאחר השקת היוזמה הייחודית הזו, עצו”מ תוכל לספק לאנשים הללו סיוע כספי ומעשי ולאפשר להם לזכות לכל טיפולי השיניים החיוניים.”

“קרן פיית השיניים היהודית” הינה פרי מחשבתה של רחל רודמן, דארה פרידמן-ווייס ודינה רפפורט- סטודנטים לתואר שני שהעבירו את השנה האחרונה בלימודים ובהתנדבות בישראל. השנה, שלושת הנשים לומדות בניו יורק, במסצ’וסטס ובוושינגטון הבירה, בסדר הזה, והחלו לגייס תרומות לפרויקט, כשהיעד לגיוס עד לסוף שנת 2012 עומד על  50,000 דולרים. עצו”מ מנסה לאתר תורמים נוספים בכדי להגביר את פעילותה.

“אף שבמקור מטרתי הייתה פשוט להיפגש עם הסטודנטים ולדון בפרויקטים של עצו”מ ובנושאים שעמם אנו מתמודדים בעבודה עם לקוחותינו, מהר מאוד גיליתי שזה הרבה יותר מזה”, אמרה קרין לונדון, רכזת פרויקט נפגעי הטרור ע”ש רוברטה.

“הסטודנטים בחרו לקחת חלק פעיל בפרויקטים שלנו, שהתמקדו במתן מענה לצרכים הדנטליים של נפגעי הטרור. הם קיבלו על עצמם משימה- למצוא פתרון לבעיה הזו. אני מתמלאת בהשראה כשאני רואה סטודנטים צעירים שמתמסרים לפרויקט כזה מתוך מחויבות ללוות אותו עד הסוף.”

ליכלוטובה, שהלכה לעולמה ב-2003 בבת-ים, תיוצג ע”י אלמנה, איליה לייברמן, בטקס שייערך ע”י ארגון ‘עצו”מ’ וסגל ביה”ס ‘אילון’, בהנחייתם של תלמידים מבית הספר. ליכלוטובה זכתה לאחרונה להכרה מטעם “יד ושם” כחסידת אומות העולם. מר ליברמן קיבל את התעודה ואת המדליה בשמה.

“אין להמעיט מהחשיבות של כיבוד זכרם של כל אחד מהאנשים האמיצים ויוצאי הדופן הללו, שהצילו חיים. הם נתנו מצפון לדור שאיבד את דרכו, ופניהם קרנו אור בשעת אפלה חסרת תקדים”, אמר לוי לאור, מנכ”ל ומייסד ארגון “עצו”מ”.

“אנו מאמינים כי הדבר הנכון ביותר הוא להוקיר את חייה של קלבדיה עם ילדי חולון, שהם צאצאי הדור השלישי של יהודים שאותם הצילה ושבמחציתם החליטה קלבדיה לחיות בשלב מאוחר יותר בחייה.”

בנובמבר 1941, קלבדיה והוריה, אולגה ואיוון, הכניסו לביתם את מריה דווס ובתה יקטרינה- שתי יהודיות שנשארו חסרות קורת גג ולמעשה חסרות כל, בעקבות כשלונה של מתקפה של הצבא הרוסי האדום. חרף התנאים הצפופים בבית משפחת ליכולוטובה בעיר הנמל האוקראיני פיאודוסיה וחרף העובדה שעצם הסתרת היהודים העמיד את חייהם בסכנה, המשפחה דאגה לצרכיהן של מריה ויקטרינה והסתירה אותן, מתוך רצון עז.

קלבדיה החליטה להעמיק את הסולידריות שלה עם עם ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה ועברה לגור בישראל בשנת 1998 . עד לאחרונה, נותר סיפור חייה  גנוז ומוחבא היטב.

את דברי הפתיחה לטקס נשאו גב’ רונית חיימוב, מנהלת בי”ס “אילון”, גב’ מירי מושקוביץ, המורה שעבדה עם עצו”מ לארגן את הטקס, והגב’ יעל רוזן, מרכזת פרויקט “חסידי אומות העולם” של עמותת עצו”מ. לאחר מכן, התלמידים סיפרו את סיפורה של משפחת ליכלטובה, הקרינו מצגת תמונות שהכילה צילומים של המשפחה, דיקלמו את שירו של חיים חפר “חסידי אומות העולם”, ושרו שיר כהוקרה למצילים.

עד לרגע האחרון, לא היה ברור אם מר ליברמן, שמצבו הבריאותי קשה ביותר, יצליח להגיע לטקס. אך בסוף, הוא לא רק הגיע לטקס, אלא גם אסף את כוחותיו על מנת לעמוד ולשיר “התקווה” עם התלמידים בתום הטקס.

לאחר הטקס, תלמידים דוברי רוסית ניגשו למר ליברמן בכדי להודות לו על הגעתו ולומר לו עד כמה הקרבתה של קלבדיה השפיעה עליהם.

לקראת השנה החדשה החלטנו לשוחח באופן אישי עם המשפחות, לאחל להם בריאות, חוזק נפשי, ושנה חדשה בסימן השלום והשלווה.

ישנן משפחות שמעבר להתמודדות עם הצער והכאב נאלצות גם להסתדר עם הכנסה מזערית, כך שעבורם, תקופת החגים נהייתה קשה עוד יותר. הודות לעזרה שמקבלים מחברים רבים ומתורמים, עצו”מ חילקה לאותן המשפחות תווי קנייה למזון לראש השנה, כדי שיוכלו להביא מעט שמחה לשולחן החג, ומעט אושר ללבבות.

עצו”מ מאחלת לכולם שנת שלום ורפואה שלמה.

פרופסור אילן טרואן (NEJS), מנחה של מרכז שוסטרמן לחקר ישראל, נשא את דברי הפתיחה, ומהלכה הציג את הרב לאור בתור:” אישיות חריגה ויוצאת דופן, אשר משלבת את החזון של אוטופיה יד ביד עם פעיל נמרץ המוכן לעסוק במציאות לא רצויה”. פלורנס גרייבס, המנהלת המייסדת של שוסטר – המכון לתחקיר עיתונאי, הייתה מאוד מרוצה מההשתתפות והביע התרגשות מהתעניינות אנשים בנושא. היא ציינה, “הרב לאור הוא דובר רהוט להפליא, ואני חושבת שהוא השפיע מאוד כאך בברנדיס”.

4.8.11

עודד בר-מאיר

גובו מלדה מבאר שבע ודג’ן מולה מנתיבות נצרו בליבם במשך שנים את פועלם למען העלאת יהודי אתיופיה לארץ, את המעצרים, החקירות והעינויים. במסגרת תוכנית חברתית שפועלת למען חסידי אומות העולם המתגוררים בארץ, הם חשפו את סיפוריהם האישיים בפני בני נוער

יותר מעשרים שנה עברו מאז עלו ארצה בדרך לא דרך מאתיופיה, וכל הזמן הזה נצרו גובו מלדה ודג’ן מולה בליבם את סיפור עלייתם. הם מעולם לא סיפרו לאיש, לבד מבני משפחותיהם את מוראות הדרך בת אלפי הקילומטרים, המעצרים, החקירות והעינויים.

שני עשורים אחרי, במסגרת תוכנית חברתית חדשה של עמותת עצו”מ, עמותה חברתית שפועלת זה עשור למען חסידי אומות העולם המתגוררים בארץ, מסייעת למשפחות טרור ונאבקת גם בתופעת הסחר בנשים, חשפו גובו מלדה ודג’ן מולה את סיפוריהם האישיים בפני בני נוער באר שבעיים.

במסגרת תוכנית “אברה” (“להאיר” באמהרית), פרי יוזמתה של עמותת עצו”מ, הופגשו בחודשים האחרונים 18 בני נוער מבאר שבע עם אסירי ציון ופעילי עלייה יוצאי אתיופיה, במטרה לשפוך אור על תולדות עלייתם ארצה. מרבית בני הנוער שהשתתפו באותה תוכנית ייחודית הם בני הקהילה האתיופית, שכלל לא היו מודעים לביוגרפיה המרשימה והמצמררת של בני שיחם. 

לא רבים יודעים, אבל התואר “אסיר ציון” אינו רק נחלתם של פעילי העלייה ממדינות חבר העמים, אשר נאבקו במשך שנים למען עלייתם ארצה. גובו מלדה, תושב באר שבע, ודג’ן מולה, תושב נתיבות, הוכרו אף הם כ”אסירי ציון” במהלך השנים על פעילותם הציונית בקצה האחר של הגלובוס.

נשלח למאסר

גובו מלדה (61), תושב באר שבע, נשוי ואב לשישה ילדים, נולד בכפר קטן בחבל גונדר באתיופיה למשפחה בת 12 נפשות. במשך שנים הוא לא האמין כי מדינת ישראל בכלל קיימת. “תמיד”, הוא מספר, “אבא שלי היה מספר לנו על ארץ ישראל, אבל אנחנו הילדים לא האמנו שיש בכלל דבר כזה”.

עם השנים כבר החלה הרוח הציונית לנשב בכפר מגוריו של גובו. פעילים של ארגונים יהודיים מרחבי העולם, כמו גם פעילי עלייה מישראל, החלו לפקוד את האזור, ורעיון העלייה לישראל הלך וצבר תאוצה עוד הרבה לפני “מבצע משה”, מבצע העלייה הגדול לעליית יהודי אתיופיה בראשית שנות השמונים

גובו נדלק על הרעיון. עוד בשנות השבעים, והוא בסך הכל צעיר בשנות העשרים לחייו, נרתם גובו לפעילות ציונית חשאית, שמצאה את ביטויה בעיקר בהברחת יהודים מהכפרים בחבל גונדר אל גבול סודן ומשם לישראל.

במשך שנים פעל כך גובו מלדה, כשהיה מוביל קבוצות של יהודים מהכפרים בשעות הלילה במסעות של מאות קילומטרים אל הגבול עם סודן, כשהיעד הוא ארץ ישראל. פעמיים הוא נתפס בידי חיילי המשמר האתיופי בדרכו מגבול סודן בחזרה לכפר מגוריו.

“המזל הוא”, הוא נזכר, “שנתפסתי בדרך חזרה, כשהייתי לבד, ולא עם קבוצת היהודים שהובלתי. אחרת היו עוצרים גם אותם ומשליכים אותם לכלא”. בפעם

הראשונה שיחק לו המזל והוא שוחרר כעבור זמן קצר. בפעם השנייה הוא נשלח ל־18 חודשי מאסר. 

הלשינו עליי

בכפרו החלו להתפשט השמועות לפיהן הוא מבריח אנשים אל מחוץ לגבול. איש לא דיבר על הברחת יהודים. גובו הקפיד להסתיר את יהדותו ולהצפין כל פרט שיחשוף את זהותו הדתית. “הלשינו עליי בכפר”, הוא נזכר, “שאני מוכר אנשים. כשהרגשתי שנושפים בעורפי, ברחתי למדבר למשך מספר חודשים”.

באחת הפעמים בהן שב מגבול סודן לאחר שהוביל קבוצה של כ־180 יהודים, הוא נעצר והושלך לכלא בחבל גונדר מבלי שהועמד לדין. למזלו, הוא נתפס ונעצר זמן קצר לאחר שבוטל עונש המוות באתיופיה. עד אז כל מי שנתפס כשהוא מבריח את הגבול היה צפוי לגזר דין מוות. מלדה עבר חקירות קשות בהיותו בכלא מלוות במכות. עם הזמן כבר הוקלו תנאי המאסר והותר לבני משפחתו לבקרו. גם בהיותו בכלא הוא לא חשף את זהותו היהודית.

מלדה מודה, שהפעם הראשונה בה התוודע רשמית, כהגדרתו, לקיומה של מדינת ישראל היתה בחודש אוקטובר 1981, כששמע ברדיו על מותו של משה דיין, שר הבטחון והרמטכ”ל לשעבר. “אז הבנתי שיש דבר כזה שנקרא מדינת ישראל, מדינה שיש לה צבא וממשלה וכנסת. מדינה לכל דבר. עד אז לא האמנתי שיש בכלל דבר כזה”, הוא אומר.

גובו המשיך בפעילותו הציונית גם אחרי “מבצע משה”. הוא ומשפחתו עלו ארצה ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1988. ברבות השנים עבד גובו מלדה באחד ממלונות ים המלח, ומאוחר יותר הועסק בחפירות מטעם רשות העתיקות. כיום הוא מחוסר עבודה.

חלם על עלייה

דג’ן מולה (43), תושב נתיבות, נשוי ואב לארבעה ילדים, עובד בעיריית נתיבות ומכהן כיושב ראש קהילת יוצאי אתיופיה בעיר מגוריו. גם הוא נולד וגדל בכפר בחבל גונדר. עשרים שנה כבר חלפו מאז עלה עם משפחתו ארצה.

“עוד בילדותי”, הוא מספר, “שמעתי את המבוגרים במשפחה מדברים על ירושלים ועל ארץ ישראל. בבית שמרנו על החגים היהודיים. במשך שנים, כשהיה מתקרב חג הפסח, היו מגיעים לכפר פעילים יהודיים ונפגשים עם הקהילה היהודית. היו מספרים לנו על ארץ ישראל”.

מתי גמלה אצלכם במשפחה ההחלטה לעלות ארצה?

“מאז שאני זוכר את עצמי היה רצון לעלות לישראל. זה לקח עוד עשרים שנה עד שעלינו”.

את פעילותו הציונית החל מולה עוד בהיותו בן 18, כאשר יצא עם אשתו מכפרו שבאתיופיה לג’יבוטי, שם הם התחברו לפעילי ה’מוסד’ כדי לפעול למען עלייתם ועליית יהודים נוספים ארצה. קבוצות של יהודים הוברחו מאתיופיה לג’יבוטי, שם הם שוכנו זמנית טרם עלייתם ארצה.

“בהתחלה”, נזכר מולה, “בכלל לא ידעתי מה זה איש מוסד. לא היה לי שום מושג מה זה הדבר הזה. כשנפגשתי עם אותו איש מוסד, לא כל כך האמנתי שהוא באמת בא מישראל ופועל למען העלאת יהודים לארץ. חשבתי שרוצים לעשות לי תרגיל”.

בכל זאת נפגשתם. מה נאמר באותן פגישות?

“תודרכתי לא לחשוף את זהותנו. הצטווינו להתלבש כמו ערבים ולהיטמע בקרב האוכלוסייה המקומית. אסור היה לאיש לדעת שאנחנו יהודים ושאנחנו פועלים להעלות יהודים לישראל”.

פשיטת אנשי הקומנדו

מולה שימש באותם ימים כפעיל עלייה בג’יבוטי במשך כשנתיים. הוא היה איש הקשר עם היהודים מאתיופיה שהגיעו למקום, סיפק את כל צרכיהם ודאג למחייתם בתקופת ההמתנה, עד העלייה לישראל. זה גם מה שעורר את חשדם של השלטונות במקום.

“בשלב מסויים”, נזכר דג’ן מולה, “מישהו הלשין עליי שאני רוכש כמות אדירה של מצרכי מזון בחנות המכולת המקומית. היינו שם אני ואשתי שגרנו בדירה שכורה, ומישהו שם לב שאנחנו רוכשים יותר מדי מצרכים בהתחשב בעובדה שאנחנו רק שניים. זה היה עניין של זמן עד שעצרו אותנו”.

יום אחד, בשנת 1986, פשטו אנשי קומנדו על דירתו של דג’ן מולה ועצרו אותו ואת רעייתו. הם נלקחו לחקירה בתחנת המשטרה המקומית, לא לפני שהחרימו מסמכים בביתו. החוקרים תהו מה פשר רכישת 60 כיכרות לחם, שביצעו דג’ן ואשתו במכולת, או עבור מי הם רכשו כמות גדולה כל כך של בגדים וזוגות נעליים.

חקירות ועינויים

בשלב מסויים העבירו השלטונות בג’יבוטי את דג’ן מולה ואת אשתו וכן עשרים צעירים נוספים, שנעצרו עימם, לשלטונות האתיופיים ואלה מיהרו לכלוא אותם. “זו היתה תקופה נוראית”, משחזר מולה, “חקירות ועינויים. חשבתי שאני הולך לאבד את שפיותי. אבל למרות הכל, לא נשברתי ולא גיליתי להם שאני יהודי. רק בסוף החקירות הוציאו מאיתנו שאנחנו יהודים. אחד מחברי הקבוצה שנעצרו גילה בסופו של דבר את זהותנו, וגם הצביע עליי כמי שיודע הכל על פעילותנו”.

כשגילו שלטונות הכלא את זהותם היהודית של דג’ן וחבריו, הם הפליאו בהם את מכותיהם. עינויים היו אז לגביהם דבר שבשיגרה. שנתיים היו דג’ן ואשתו וחבריהם אסורים בבית הכלא. במהלך שהייתם בכלא הרתה אשתו של דג’ן וילדה שם את בתם הבכורה בתנאים לא תנאים. במהלך שהותו בכלא נדון דג’ן למאסר עולם. השלטונות האשימו אותו בבגידה.

שנתיים לאחר מכן התבשר דג’ן, כי הוא זכה לחנינה ממשלת אתיופיה ויצא לחופשי. באותם ימים גם שוחררו ילדיו של הקיסר היילה סלאסי, שליטה לשעבר של אתיופיה, במסגרת חנינה כללית שהכריזה עליה הממשלה לאחר התערבות בינלאומית. החנינה, כאמור, לא פסחה גם על דג’ן מולה ואשתו.

לאחר השחרור מהכלא האיץ דג’ן את המהלכים לקראת העלייה לארץ. בשנת 1991 עלה דג’ן עם משפחתו ארצה, לא לפני שפעל בשנתיים שקדמו לכך לעלייתן של קבוצות נוספות של יהודים.

גאווה וכבוד

18 שנים המתין גובו מלדה עד שהוכר כ”אסיר ציון”. עבור דג’ן מולה זה לקח כשנתיים. 

מה משמעות ההכרה הזו עבורכם?

גובו מלדה: “זו גאווה רבה. זה כבוד גדול. אני מרגיש שזו התודה וההוקרה שקיבלנו מהמדינה על פעילותנו, שהיתה מלווה בסיכון חיים, למען העלאת יהודים לארץ”.

דג’ן מולה: “נתתי את הדם שלי ואת כל כוחותיי למען העם שלי. עברתי תלאות וקשיים בדרך לכאן. שילמתי בעינויי גוף וחקירות קשות וישיבה בכלא בגלל יהדותי. אני מרגיש בזה הוקרה מהמדינה”.

בהמשך, אני משתף אתכם במכתב תודה שקיבלתי ממנו, בידיעה שביחד עזרנו לקדם את סיפור ההצלחה שלו.

עמותת עצו”מ היקרה,

אני מודה לכם ולתורמים המכובדים שלכם על המלגה שנתתם לי לטובת השתתפותי בקורס מקצועי במודיעין עסקי. לפני יותר משנה, סיימתי תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול, אבל במשך ששה חודשים לא הצלחתי למצוא עבודה. הסיוע שלכם אפשר לי להשתתף בקורס נוסף להכשרה במודיעין עסקי, והוצעה לי משרה עוד לפני סיום הלימודים הודות להכשרה המורחבת ולידע שהפקתי מהקורס.

תודה שוב על הסיוע הלבבי.

א. א.

זהו סיפור של גבורה ללא שיאור: לעמוד מול השכול ולשקם את החיים- זו וודאי הדרך הטובה ביותר לכבד את זכרם של אלו שהלכו לעולמם בנסיבות טרגיות. אבקש לשתף אתכם בכמה מחשבות שאיתי שיתפו נפגעי הטרור.

ל’, שאביו היה נהג אגד שנהרג בשנת 2002:

“לא אתן למחבלים לנצח. אני כל יום בבית הספר, והעבודה קשה- אז אני משקיע בלימודים בשביל שאבא יהיה גאה בי.”

ר’, שבעלה נחטף ונרצח בידי מחבלים בשנת 2005:

“הגעגועים מתחזקים מידי יום, אבל אני נשארת חזקה למען הילדים. נשארתי רק אני, רק אני אוכל לדאוג להצלחתם. אנחנו תמיד עצובים, אבל אנחנו גם מוצאים את ההזדמנויות לשמוח, משום שזה מה שבעלי היה רוצה.”

ק’, שבנה נורה ונרצח בזמן שהמתין להסעה ליד ביתו בשנת 2005:

“כל יום הוא יום אבל בבית. אך החיים ממשיכים, ואני אומרת לילדים הנותרים שלי- זכרו את הדברים הטובים, את השמחה, החיוך, הצחוק, המוזיקה, והחברים”

יהה זכרם ברוך

קרין לונדון

רכזת הפרויקט לנפגעי טרור ע”ש רוברטה