תקופת השואה:
עם כניעת איטליה לכוחות בנות הברית, בספטמבר 1943, עלו כוחות הפארטיזאנים היוגוסלביים על אי ראב בצפון הים האדריאטי, אך נסוגו משם מחשש חדירת הגרמנים. הפליטים היהודים שמצאו מקלט באיזור, או שהיו במחנה ריכוז איטלקי, הצטרפו לפארטיזאנים והועברו אל החוף הקרואטי. הצעירים שבהם הצטרפו ללוחמים היוגוסלביים, ואילו הזקנים, הנשים והילדים החלו לנוע ברגל אל פנים הארץ. לבסוף הגיעו לעיירה טופוסקו. עיירה זו שכנה באזור שהיה בידי אוסטאשים [פאשיסטים מקומיים, ששיתפו פעולה עם הנאצים], אשר יחד עם הגרמנים התבצרו כ- 6 ק”מ מצפון לעיירה. החזית לא הייתה יציבה ומדי פעם היו אלה חודרים לתוך העיירה למטרות שוד או חטיפת תושבים שחשדו בהם שהם משתפים פעולה עם הפארטיזאנים.
מתוך 6 העדויות של ניצולים הנמצאים בארץ, ושהיו אז פליטים, נובע שאיוואן וראנטיץ’, צעיר ממוצא קרואטי, אז בן 17, היה כמעט היחיד במקום שגילה אהדה ליהודים והגיש להם עזרה בכל. לדבריהם הוא פעל תוך הקרבה עצמית וסיכון חייו. בכל פעם כשהגיעה שמועה על התקרבות האוסטאשים, היה וראנטיץ’ ממהר להודיע על כך לפליטים היהודים ולחץ עליהם להימלט מיד אל היערות. הוא מצא רכב לאלה שלא היו מסוגלים ללכת. בעצמו נשא על גבו ילדים או אדם זקן או חולה והיה דוחק בצעירים קרואטים לעשות כמוהו. הגברת ארנה מונטליו, אלמנה מטופלת בבת קטנה ובאם זקנה, הייתה אחד מהיהודים שנעזרו על-ידו. כשחלתה הסתיר אותה בבית הוריו, שם היא מצאה יהודים נוספים. ארנה מספרת: “איני יכולה לתאר בעצמי כיצד הייתי יכולה להישאר בחיים עם הילדה הקטנה ועם אם זקנה, ללא עזרה מצידו”. ניצול אחר מוסיף: “הבחור עזר במיוחד לזקנים וחולים ולאלה שהיו מטופלים בילדים קטנים. המצוקה במקומות דיור ואף ללינה בלבד הייתה גדולה; הבחור רץ ממקום למקום בחפשו מקומות פנויים, היה מנקה מקומות מזוהמים כדי לאפשר לינה בהם, היה מכניס אי- אלה אנשים לבית הוריו, ויצא לכפרי הסביבה כדי לגלות מזון כלשהו ולהביאו לנצרכים ביותר”. גם הביא מלח בסתר ובלילות הקרים- עצים. “הבחור היה כאילו אחד מאתנו- מסור היה לנו עד לסיכון חייו ממש”, מוסרת הגברת גינה דניטי.
(לקוח מתוך “על סדר היום”, משרד החינוך התרבות והספורט, מינהל חברה ונוער, תשס”ד 2003, גיליון מס’ 27)
אחרי המלחמה והעליה לארץ:
אחרי המלחמה רצה איוואן להתחתן עם ארנה מונטיליו, אולם אמה התנגדה לכך. איוואן חזר לביתו, אביו נפטר והוא נאלץ לטפל באמו. ארנה, שנשארה אלמנה עם ילד, התחתנה עם יהודי ונולדו להם שני ילדים, אלא שנישואין אלה עלו על שרטון.
ב- 1963, לאחר שפגש ביוגוסלביה את אחותו של ארנה מונטיליו, ושמע שארנה עלתה לארץ ומצבה הכלכלי קשה מאד, הגיע איוואן לביקור בארץ. הוא פגש שוב את ארנה וב- 1964 עבר לישראל לצמיתות.
“נכון, זו היתה האהבה הראשונה שלי” אמר, “ואיני יכול לברוח ממנה… כל אדם עושה מה שטוב לו. כל אדם עושה לו את התוכנית של החיים שלו. אני לא באתי לעשות ביזנס. באתי בגלל האהבה”.
איוואן וארנה החליטו להתחתן. הם עברו לגור בחולון, ושם גידלו את שלושת הילדים מהנישואים הקודמים של ארנה. למרות שאיוואן לא האבא הביולוגי, הוא מספר שיש לו היום עשרה נכדים ו- 18 נינים.
הפרנסה בארץ היתה קשה. בהתחלה איוואן עבד בתור צבע, ומאוחר יותר הוא ואשתו עסקו בעבודות שונות. מ- 1972-1986 איוואן עבד בבנק לאומי, תחילה כמנקה ולאחר מכן כאחראי על מנקים הניקיון מטעם ההנהלה.
ארנה נפטרה ב- 1998, ועד למותו ב 2010, איוואן גר לבד בביתם שבחולון. בעשרים שנותיו האחרונות, חיוו של איוואן סבבו סביב פעילותו בתור יו”ר ארגון חסידי אומות העולם בישראל. איוואן עמד בקשר עם כל החסידים שנמצאים בארץ, ועזר להם כמיטב יכולתו. מרגע ייסודה של עמותת עצו”ם, הקשר ושיתוף הפעולה עם איוואן היה הדוק ביותר.
(מבוסס על : “על סדר היום” גיליון מס’ 27, כתבה “בא מאהבה” בעיתון מקומי, ועלון עובדי בנק לאומי, יולי 2004)