ביום שלישי, ה-11 לספטמבר, מטה המאבק לסחר בנשים הביא עיתונאים למעון ‘סלעית’, מעון בתל אביב המסייע לנשים במעגל הזנות. מטרת המפגש הייתה לצרף את העיתונות לשיח על האופן בו מוצגים הזנות והסחר בנשים בתקשורת. יש לעיתונאים השפעה משמעותית בעיצוב השיח הציבורי לגבי צורה זו של עבדות מודרנית, ובעיצוב התגובה החברתית אליה.
“תמיד דיברנו על זנות”, אומרת נעמה ריבלין-זאבי, המנהלת את ‘סלעית’. “השאלה היא: כיצד דיברנו על זה?”
פעמים רבות הזנות מוצגת בתרבות הפופ ובתקשורת כמקצוע זוהר עם הכנסה גבוהה. הסרט ‘אשה יפה’ שיצא ב-1990 קידם את המיתוס שדרך הזנות אפשר להשיג לא רק מלתחה של מעצבים, אלא גם בן זוג חתיך ואוהב. האדרת העבדות המינית שהיא הזנות הפכה למרכיב בסיסי בתרבות שלנו. בקמפוסים מתקיימים בקביעות מסיבות של ‘זונות וסרסורים’, ומכוני כושר מציעים שיעורי ריקודי-עמוד. תכניות טלוויזיה מוצלחות בארה”ב, דוגמת “Cathouse” (בית בושת) או “יומנה הסודי של נערת ליווי”, מציגות נשים שהוצאו לזנות כנשים משוחררות מינית הבוחרות לעבוד בזנות. לרוע המזל, תפיסה תרבותית זו חלחלה גם לתקשורת הישראלית. תכניות טלוויזיה חדשות דוגמת ‘אלנבי’, סדרה על מועדון חשפנות בתל אביב, מעודדות את המיתוס כי חשפנות היא עבודה לגיטימית עבור נשים, ושעשוע לא מזיק עבור גברים.
התעקשות התקשורת על קיום המיתוס אינה משנה את המציאות הקשה של שוק הבשר.
“רוב הנשים שנכנסות לזנות בישראל אינן נשים אלא נערות”, אומרת אחת מהעובדות הסוציאליות ב’סלעית’. “אלה ילדות בנות 14 המגיעות מרקע של התעללות פיזית ומינית”.
עיתונאים מ-Ynet, מאקו וערוצי תקשורת מובילים אחרים קיבלו הזדמנות לשמוע עדויות ממספר נשים הלכודות בעולם הזנות. נציגי המטה למאבק בסחר בנשים ומארגונים אחרים דיברו על ההשפלה והאכזריות של שוק הבשר, ועל היתרונות של חקיקה בישראל על בסיס המודל הסקנדינבי. תיאורי הנשים ודברי הנציגים הדגישו בפני העיתונאים את הפער שבין התפיסה החברתית ובין המציאות של הזנות.
“אנחנו מרגישות שהמפגש היה מוצלח”, אומרת גילי ורון, מנהלת מטה המאבק. “אנחנו מקווים כי זה יהיה מפגש ראשון מתוך מספר מפגשים עם עיתונאים כדי לדון במציאות האפלה של הזנות”.
מטה המאבק מקווה שזוהי נקודת ההתחלה של שיח רחב על הזנות והסחר בנשים בישראל המבוסס על עובדות ולא על מיתוסים מסוכנים.
