היה לנו אסור לעזור ליהודים. אפשר היה רק לזרוק להם פרוסת לחם או בצל או שום, משהו, בלי שהנאצים יראו. זה היה כשהם עברו דרך הכפר. מיינו אותם לכפרים קטנים, נתנו להם מקום לגור וקצת אוכל. אצלנו למשל הייתה רופאה שהגיעה יחד עם אמא שלה ו שני בנים. כש היינו צריכים רופא היינו הולכים לראש הכפר ו הוא היה נותן אישור. עם הפתק הזה היינו הולכים למקום בו החזיקו את היהודים ו היינו נותנים את הפתק לשומרים. ומה שמעניין לא היה כתוב באישור כמה זמן אנו יכולים להחזיק את היהודי בבית. היינו יכולים להחזיק אותה גם יומיים – שלושה ומותר היה לנו להאכיל אותה כמה שאנו רוצים. אבל אסור היה לנו לתת לה את האוכל איתה, והיא לא יכלה להאכיל את ילדיה. היינו לוקחים גם את התופר. גם הוא נשאר אצלנו כמה ימים. והיו ישנים כולנו בחדר אחת. לא רק אנו לקחנו יהודים. הרבה אנשים עשו דבר כזה. כעבור זמן, ב 1944, לקחנו את משפחת הרופא והסתירו אותם בבית. 9 ימים הם היו אצלנו אבל לא בדירה שלנו אלא במחסן בחצר. היא הייתה בחדר אחת יחד עם בנה, והסבתא עם הבן השני היו בחדר אחר. הרבה פעמים הייתי מביאה להם אוכל בכיסים, והייתי נותנת להם בסתר.
היינו מביאים להם אוכל. אמא הייתה מבשלת מהבוקר. הלכתי למחסן כאילו להאכיל את הפרה – אבל האוכל היה בשבילם. אבל מי בדק את זה? לא שמו שוטר ליד כל בית. בכפר שלנו היו רק כמה שוטרים. אז נתנו ליהודים אוכל. ולקראת חצות כשכולם כבר ישנו היינו מוציאים אותם לחצר. הם נורא פחדו. הסתובב בחצר רק כחצי שעה וחזרו לתוך המחסן. ככה היה 7 או 8 ימים. הלילה הכי נורא הייה כשהגרמנים עזבו ו “ניקו” את השטח. אז תפסו גם את הרוסים ואת האוקראינים, את כולם. דפקו בדלתות וצעקו: -יש כאן יהודים או קומוניסטים? אנחנו הסתרנו גם את אבא ואני ואמא צעקנו מעבר לדלת: לא, רק אנחנו כאן! ולא היה להם כבר זמן להיכנס לתוך הבית ולבדוק. 3 שנים עזרנו להם. אבא היה מביא להם אוכל. הוא עבד כמנהל חשבונות והיה לו אישור כניסה לחווה. אז הוא היה מכניס אוכל לכיסים והיה נותן להם משהו בסתר – לחם או תפוחי אדמה. אנחנו, הילדים, הלכנו הרבה לשם.היינו רצים בחווה, שחקנו תופסת. וכל פעם אמא נתנה לי אוכל. הם כבר ידעו את זה וחיכו לי. התחבאתי בעשב ונתתי להם מהר את האוכל.
לידיה התחתנה עם נחום קרימר, אף הוא ניצול שואה. היא התגיירה והשניים עלו יחד לישראל.
