בשנת 1936 למדה אנטוניה גרובר באוניברסיטה בעיר לבוב והתיידדה עם קבוצת סטודנטים אוקראינים, ביניהם נסטור סניאדאנקו. אנטוניה ונסטור שמרו על קשרי חברות גם אחרי כיבוש העיר לבוב ב-30 ביוני 1941.
נסטור המשיך לבקר בבית משפחת גרובר, למרות האווירה העוינת ששררה בעיר כלפי היהודים. לאחר רצח אב המשפחה, שמעון גרובר, שמר נסטור על בני המשפחה מפני פורעים בעיר. הוא העביר מידע ומזון לאנטוניה, לאמה בלנקה, לאחים יוסף ומרסל ואף לסבתא שהתגוררה בבית אחר. נסטור המשיך לבקר אותם ולדאוג לצורכיהם גם לאחר שעברו בני המשפחה לגטו בלבוב.
לאחר האקציה באוגוסט 1942 שבה נספו אלפי יהודים, נמלטה אנטוניה מהמפעל הגרמני שעבדה בו, והגיעה לדירתו של נסטור בבית דירות בשכונה פולנית מכובדת בלבוב. נסטור קיבל את אנטוניה בשמחה ושכנע את בת דודתו שגרה עמו בדירה לקבל את האורחת.
על אף הסיכון שבדבר נשארה אנטוניה בדירתו של נסטור והסתתרה מאחורי מזנון גדול בכל פעם שנשמע צלצול הפעמון בדלת. נסטור אף הסכים להסתיר בביתו זמנית עוד צעירה יהודיה, חברה של אנטוניה, ודאג למצוא בעבורה מקום מסתור חלופי. בהמשך גילתה אנטוניה שנסטור, שעבד במשרד ממשלתי שעסק בחלוקת מזון, סיפק מזון גם למשפחה פולנית שהחביאה אצלה ילדה יהודיה.
ביולי 1944 שוחררה לבוב בידי הצבא האדום ובשנת 1945 נישאו נסטור ואנטוניה. כעבור שנה עזבו בני הזוג את אוקראינה הסובייטית בדרכם לארץ ישראל. במחנה עקורים בגרמניה שינה נסטור את שמו ליוסף גרובר, ושם גם נולד בנם פרד. משפחת גרובר השתקעה בקריית חיים. ב-1979 הלך יוסף גרובר לעולמו.
ב 6 בנובמבר 2005, החליטה הוועדה לציון חסידי אומות העולם, להעניק לנסטור סניאדאנקו-גרובר את התואר של חסיד אומות העולם. ב 18 ליולי 2005, הוענק אות חסיד אומות העולם אנטוניה גרובר, שקיבלה את האות בשם בעלה שהצילה בזמן המלחמה.
