‘פיוטר סנייביץ

בשנת 1941 רצחו אלפי יהודים, כשפיוטר,אז ילד בן 17, יושב על עץ ומסתכל. מבין היהודים שהובלו להורג היתה משפחה אחת, עם ילד וילדה. האמא אמרה להם: ‘אנחנו ניהרג. אם אתם תשארו בחיים אז תברחו לפלשתינה’. האחות, בת 18, זרקה את אחיה בן ה-7 דרך הגדר וגם היא יצאה דרך הגדר. הילדים האלו הגיעו לשדה משפחת סנייביץ’. אמו שאלה את הבחורה ‘לאן את הולכת?’. כשהיא ניגשה יותר קרוב היא ראתה שהילדה יהודיה, בוכה ומסכנה. בשדה שלנו היה בור, היא הסתירה אותם שם ולמעלה שמה מכסה, חזרה הביתה ואמרה שיש יהודים שהסתרה בבור. אחר כך הביאה אותם הביתה, הילדה היהודיה נפלה על הברכיים וביקשה שיצילו אותם. הגרמנים אמרו שמי שמציל יהודים ייהרג. אמו עשתה תרגיל כדי להרגיע את אביו. היא ישבה והמתינה שהאב יחפש וימצא את שני הילדים. הילדים התחבאו בארובה של התנור. האם רצתה להראות לאבא שאם הילדים יתחבאו שם – אפילו הוא לא ימצא אותם. שש פעמים הוא חיפש ולא מצא אותם. אחר כך הוא הסכים שהם יישארו כי הבין שהם מוחבאים היטב. מצוידים במסמכים המזוייפים, בוזיה ודוד עזבו את המקום לאחר שנתיים של מסתור אצל משפחת סנייביץ’. מאז, במשך קרוב לחמישים שנה, פיוטר לא ידע מה עלה בגורל האח והאחות שמשפחתו הצילה. הקשר חודש רק ב- 1993, דרך השגריר הישראלי באוקראינה. כיום, הקשר עדיין שריר וקיים, אולם הוא מתקיים בישראל.