סטפן ורמצ’וק ואמו, מריה, גרו בכפר בורקי שבאוקראינה. אביו, חבר במפלגה הקומוניסטית, נרצח לאחר כיבוש האיזור בידי הגרמנים ב 1941 וסטפן, בן השמונה, יחד עם אמו נאלצו לעבור מביתם בכפר ללודמיר. בעזרת החברים של בעלה המנוח, מריה הצטרפה למחתרת העירונית והייתה אחראית על איסוף מידע בדבר תנועת הרכבות בתחנה המקומית. סטפן ואמו גרו בבית שבקצה הכפר, באיזור ליד ביצה. בבית זה מריה יסדה מעין תחנת מעבר עבור חיילים מהצבא האדום שנמלטו מהשבי הנאצי. יהודים, אשר ברחו מהגטו, הופיעו גם כן. כל פעם שהתאספה קבוצה בן 10-15 אנשים, סטפן ורמצ’וק ואמו היו מלווים אותם לפרטיזנים שביער. מסע זה ארך יותר מיום דרך השדות והיערות. במקומות הפתוחים סטפן הצעיר הלך בראש התור כאשר הוא מחזיק בסל. אם האיזור היה ריק ונקי מחשד, סטפן סימן לאחרים לבוא אחריו. ביוני 1943 המשטרה ערכה חיפוש בבית משפחת ורמצו’ק. סטפן ואמו נערצו ונשלחו לעבודות כפיה בגרמניה, מהן חזרו רק לאחר סוף המלחמה ב 1945. ב 1997 סטפן עלה לארץ יחד עם אשתו, אשר גם שמה הוא מריה, והשתיים התיישבו בשכונת גילה, ירושלים.
(מבוסס על סיפור ההצלה כפי שהתקבל מיד ושם)
