מיד לאחר הפוגרום הגיעה אלכסנדרה מלניק אל שער הגטו תוך כדי סיכון רב. אלכסנדרה הייתה אמה של חברת בית הספר שלי עוד מלפני המלחמה. היא נכנסה לתוך הגטו, איתרה אותנו ולקחה אותנו עמה – אליה הביתה מתוך רצונה החופשי. אלכסנדרה הייתה אוקראינית והמעשה אותו היא ביצעה באותו יום קר, היה מעשה של גבורה מיוחדת והגינות אנושית מהרמה העליונה ביותר אשר לא ניתנה לתיאור במילים. בגין מעשים אלה, היו נוהגים הנאצים לחסל את כל משפחת המצילים עם ילדיהם וכמובן, היו מחסלים את אותם היהודים אשר אותם ניסו להציל. אלכסנדרה הצילה את משפחתנו מתוך רצונה החופשי, תוך כדי מודעות לכל הסיכונים הקטלניים הנובעים ממעשיה. הניצולים, סוניה ואמה הסתתרו אצלם במשך שנה. משפחת מלניק הייתה משפחה נזקקת. הם חיו בעוני מחריד. הם היו מתחלקים עם משפחת הניצולים בכל אשר היה להם – אוכל, בגדים ומגורים. משפחת מלניק כללה ארבע נפשות, האם אלכסנדרה ושלושת ילדיה: הבת הבכורה טאיסיה בת 16, הבן ויקטור בן 13 והבת גלינה בת 10. אב המשפחה נרצח ב-1938 בחיסולים שביצע ממשל סטאלין. המשפחה ידעה המון כאב וצער, אך את צלם האנוש לא איבדה לעולם. לאחר שנה שבה מצאו מסתור אצל משפחת מלניק, הכריזו הגרמנים על הפתרון הסופי. משפחת מלניק לא גירשה את סוניה ואמה. בימים מסוכנים במיוחד הובילו אותם הילדים ליערות ומקומות מסתור והיו מביאים להם אוכל כל מספר ימים. לאחר מכן, היו באים לקחת אותם חזרה לביתם. המעשים הקדושים של הילדים האלה היו כרוכים בסכנות קטלניות, אך הילדים עשו הכל עם לב פתוח תוך כדי אתגר – לעזור ולהציל! הם סיכנו את חייהם למענם.
מתוך: אדם לאדם – אדם! חסידי אומות העולם – תושבי חיפה, גדעון רפאל בן-מיכאל, המכון ללימודי השואה ע”ש אייבשיץ, פברואר 2007
