מאת
איריס מושקוביץ
אגודות הסטודנטים באוניברסיטה העברית
ויולט מרטי מספרת על ז’אן, בן-זוגה לחיים וחסיד אומות
העולם, שהציל אותה ממוות ועלה עמה לארץ
יום אחד ירדנו אחי ואני לשחק בנהר. אחי היה ילד שובב מאוד, ותוך כדי משחק, כשעלה מתוך המים, נתתי לו מכה אחת הגונה (צוחקת). פתאום אני מסתכלת ורואה שאחי בכלל יושב בחוץ (צוחקת). ככה הכרתי את ז’אן”
סיפורם של ז’אן וויולט מרטי אינו רק סיפור אהבה. זהו סיפור המשלב בתוכו הצלה, חסד ונתינה למען הזולת. ב~1943 היה ז’אן פנסואה מרטי נער צעיר ופעיל בתנועת המחתרת, אז פגש את ויולט נחום, נערה יהודיה שנדדה יחד עם הוריה ואחיה בצרפת הכבושה בחפשם אחר עיר מקלט. ז’אן החליט לעזור למשפחה להינצל מידי הנאצים. תוך שהוא מסכן את חייו סיפק למשפחה תעודות זהות מזויפות, כרטיסי מזון ולבוש. עם תחילת הגירושים מצרפת מזרחה דאג להמציא להם מקומות מסתור, ולבסוף הבריח אותם לספרד. במעבר הגבול נתפס ז’אן ונכלא, אך הצליח בסופו של דבר להשתחרר ולהצטרף לכוחות צרפת החופשית. עם תום המלחמה נשא את ויולט לאישה. השניים עלו לישראל וז’אן הוכר כחסיד אומות העולם. לזוג שני בנים ושתי נכדות. “מה שעשיתי בשנות המלחמה עשיתי מתוך הכרה שלמה, על פי מצפוני ועל פי החינוך שקיבלתי, שיש להתנגד לכובש הגרמני. הוריי לימדו אותי שאם יש אדם בסכנה, עליי לסייע לו. ישנם בוודאי רבים שעשו יותר ממני… אני גם לא חושב שמגיעות לי זכויות מיוחדות, ואני לא מחפש כיבודים” (מתוך עדותו של ז’אן ב”יד ושם”).
ויולט גרה כיום בקריית היובל; היא אישה נאה וחייכנית. ז’אן נפטר לפני כשנתיים. “אני מרגישה ריקה בלעדיו”, אומרת ויולט ועיניה נוצצות. “בעיניי, הוא היה מושלם. יפה תואר, מלומד, טוב לב וכל כך צנוע. כל חייו היה פעיל. אף פעם לא ישב בבטלה”.
ז’אן הוא אחד מתוך כ~100 חסידי אומות העולם אשר עלו לארץ מאז קום המדינה, בגפם או עם משפחתם. כיום מתגוררים בישראל 44 חסידים, ביניהם אלמניהם ואלמנותיהם. לא רק סיפור ההצלה של אנשים אלה מרתק, אלא גם סיבות עלייתם לארץ.
מה גורם לצרפתי לעזוב את מולדתו ולרצות להתחיל חיים חדשים במדינה זרה?
“מה זאת אומרת?”, היא משיבה מופתעת. “ציונות. היינו ציונים. ז’אן מאוד אהב את ישראל, ואני גדלתי בבית ציוני חילוני. מגיל צעיר שלחו אותי ההורים לתנועת בית”ר. תמיד שלחנו כסף למוסדות בארץ. כשהתחתנו, המשכנו בחינוך הזה לילדינו. שלחנו את שני הבנים שלנו ל’דרור’ ונתנו עזרה כספית לתנועת ‘ויצ”ו’. רק בגלל העבודה של ז’אן לא עזבנו. ב~1967 הבן הבכור שלנו הגיע לארץ ללמוד באוניברסיטה העברית, ובמלחמת ששת הימים הוא התנדב לצבא. ב~1969 הוא עשה עלייה. היה לנו מאוד קשה בלעדיו, הוא נמצא במלחמה ואנחנו בחו”ל?! אז ז’אן אמר לי: ‘זהו, אנחנו עוזבים הכול ועולים לישראל'”.
הזוג עלה לארץ ב~1970 כשהוא משאיר בפריז את הוריה של ויולט ואחיה, ואת הוריו של ז’אן, שהיה בן יחיד. הם נשלחו מטעם הסוכנות להתגורר בירושלים, בשכונת קטמון ט’. וכך, נוסף לגעגועים למשפחה נאלצו בני הזוג להתמודד עם קשיי הקליטה. על פערי התרבויות מספרת ויולט ואינה מסוגלת לעצור את צחוקה: “זה לא ייאמן איך שמו עולים משכילים בשכונה כמו דיר חזירים, יורקים על הרצפה, זורקים גרעינים, הולכים עם מכנסיים ככה, כל החריץ בחוץ… באתי צרפתייה מנומסת, עם כל הבגדים הפנסי שלי, מעיל פרווה… יום אחד שמתי את הבגדים במכבסה, ועד היום הם לא חזרו. אוי, כמה צחקתי. עד לאותו זמן חשבתי שהסיפורים של עגנון הם רק אגדות”.
שמו אותך בשכונת מצוקה, גונבים לך את הבגדים, הורייך הרחק בצרפת ואת צוחקת?
ויולט מביטה בי במין אכזבה: “כיום לא מבינים שצריך להגיד תודה על כל מה שיש. המלחמה גנבה לי את הנעורים, את השנים הכי יפות. מה שהניע אותי הייתה השמחה והעשייה. אז אמנם נסעתי המון לבקר את הוריי בצרפת, אבל מעולם לא התלוננתי. צריך לקחת את החיים בקלות. איך אפשר שלא?! אני נמצאת במדינה של יהודים אחרי שואה כזאת ואני אתלונן?! הכל מתגמד”.
ז’אן עבד כמהנדס מטוסים בתעשייה האווירית במשך 16 שנה. לאחר שיצא לפנסיה נתן הרצאות על היסטוריה ופוליטיקה בבתי ספר בעיר. בביתם ניתן למצוא רבים מכתביו בנושאים מגוונים. ויולט לא עבדה, אך מאחוריה יותרמ~20 שנה של התנדבות: במשך שנים סייעה מטעם “ויצ”ו” לנערות חוסות ולילדי רחוב, עבדה ב”יד ושם”, במתנ”סים שונים מטעם שירותי הרווחה, וחילקה מזון לעולים.
מדהים איך כל החיים שלכם מלאי עשייה ונתינה.
“לא צריך לעשות מזה עניין גדול. במלחמה היה לי צורך למלא את עצמי תמיד כדי לא לשקוע בפחד. כשאדם פוחד הוא משותק. כשהגענו לארץ, זה עזר לנו להבין שצריך להודות על כל מה שיש. הצעירים צריכים להבין שאסור להיות אגואיסטים ואסור לקבל הכול כמובן מאליו. אני קוראת בעיתונים על אחוזים נמוכים של גיוס ואני לא מבינה. קיבלתם מתנה ואתם לא יודעים לשמור עליה”.
לסיום אני שואלת: לאן את מרגישה יותר מחוברת, לצרפת או לישראל?
ויולט מחייכת כמתנצלת: “אני לא יכולה להיפרד מהתרבות הצרפתית. אני קוראת עיתונים בצרפתית, הנכדות שלי מדברות צרפתית. השפה בשבילי זה פצע. אני לא מספיק מלומדת בעברית כדי לקרוא. אבל אני קוראת ספרות מתורגמת לצרפתית של גרוסמן, א.ב. יהושע. פה בישראל זה החיים שלי, המשפחה שלי. אני מחוברת לאוויר, לירושלים. אבל בצרפת אנחנו דור חמישי. זה בדם שלי. זה כמו שישאלו אותי את מי את אוהבת יותר, את אבא או את אמא? זה סכסוך בפנים, בתוכי, לא פתור”.
לוויולט הגעתי דרך עמותת “עצו”ם” (עבודות צדקה ומשפט), המעניקה סיוע ותמיכה לחסידי אומות העולם ובני זוגם. חלק מפעילויותיה של העמותה הן סיוע כלכלי, שיבוץ מתנדבים לביקורי בית ותיעוד הסיפורים. על ידי קשר שוטף ותמיכה אישית שואפת העמותה לאפשר לאנשים אלה לחיות את ימיהם הנותרים בכבוד. העמותה מחפשת מתנדבים לצורך ביקורי בית ולפרויקט תיעוד הסיפורים. לבירורים ניתן לפנות ליעל: 052-8909425
