4.8.11
גובו מלדה מבאר שבע ודג’ן מולה מנתיבות נצרו בליבם במשך שנים את פועלם למען העלאת יהודי אתיופיה לארץ, את המעצרים, החקירות והעינויים. במסגרת תוכנית חברתית שפועלת למען חסידי אומות העולם המתגוררים בארץ, הם חשפו את סיפוריהם האישיים בפני בני נוער
יותר מעשרים שנה עברו מאז עלו ארצה בדרך לא דרך מאתיופיה, וכל הזמן הזה נצרו גובו מלדה ודג’ן מולה בליבם את סיפור עלייתם. הם מעולם לא סיפרו לאיש, לבד מבני משפחותיהם את מוראות הדרך בת אלפי הקילומטרים, המעצרים, החקירות והעינויים.
שני עשורים אחרי, במסגרת תוכנית חברתית חדשה של עמותת עצו”מ, עמותה חברתית שפועלת זה עשור למען חסידי אומות העולם המתגוררים בארץ, מסייעת למשפחות טרור ונאבקת גם בתופעת הסחר בנשים, חשפו גובו מלדה ודג’ן מולה את סיפוריהם האישיים בפני בני נוער באר שבעיים.
במסגרת תוכנית “אברה” (“להאיר” באמהרית), פרי יוזמתה של עמותת עצו”מ, הופגשו בחודשים האחרונים 18 בני נוער מבאר שבע עם אסירי ציון ופעילי עלייה יוצאי אתיופיה, במטרה לשפוך אור על תולדות עלייתם ארצה. מרבית בני הנוער שהשתתפו באותה תוכנית ייחודית הם בני הקהילה האתיופית, שכלל לא היו מודעים לביוגרפיה המרשימה והמצמררת של בני שיחם.
לא רבים יודעים, אבל התואר “אסיר ציון” אינו רק נחלתם של פעילי העלייה ממדינות חבר העמים, אשר נאבקו במשך שנים למען עלייתם ארצה. גובו מלדה, תושב באר שבע, ודג’ן מולה, תושב נתיבות, הוכרו אף הם כ”אסירי ציון” במהלך השנים על פעילותם הציונית בקצה האחר של הגלובוס.
נשלח למאסר
גובו מלדה (61), תושב באר שבע, נשוי ואב לשישה ילדים, נולד בכפר קטן בחבל גונדר באתיופיה למשפחה בת 12 נפשות. במשך שנים הוא לא האמין כי מדינת ישראל בכלל קיימת. “תמיד”, הוא מספר, “אבא שלי היה מספר לנו על ארץ ישראל, אבל אנחנו הילדים לא האמנו שיש בכלל דבר כזה”.
עם השנים כבר החלה הרוח הציונית לנשב בכפר מגוריו של גובו. פעילים של ארגונים יהודיים מרחבי העולם, כמו גם פעילי עלייה מישראל, החלו לפקוד את האזור, ורעיון העלייה לישראל הלך וצבר תאוצה עוד הרבה לפני “מבצע משה”, מבצע העלייה הגדול לעליית יהודי אתיופיה בראשית שנות השמונים
גובו נדלק על הרעיון. עוד בשנות השבעים, והוא בסך הכל צעיר בשנות העשרים לחייו, נרתם גובו לפעילות ציונית חשאית, שמצאה את ביטויה בעיקר בהברחת יהודים מהכפרים בחבל גונדר אל גבול סודן ומשם לישראל.
במשך שנים פעל כך גובו מלדה, כשהיה מוביל קבוצות של יהודים מהכפרים בשעות הלילה במסעות של מאות קילומטרים אל הגבול עם סודן, כשהיעד הוא ארץ ישראל. פעמיים הוא נתפס בידי חיילי המשמר האתיופי בדרכו מגבול סודן בחזרה לכפר מגוריו.
“המזל הוא”, הוא נזכר, “שנתפסתי בדרך חזרה, כשהייתי לבד, ולא עם קבוצת היהודים שהובלתי. אחרת היו עוצרים גם אותם ומשליכים אותם לכלא”. בפעם
הראשונה שיחק לו המזל והוא שוחרר כעבור זמן קצר. בפעם השנייה הוא נשלח ל־18 חודשי מאסר.
הלשינו עליי
בכפרו החלו להתפשט השמועות לפיהן הוא מבריח אנשים אל מחוץ לגבול. איש לא דיבר על הברחת יהודים. גובו הקפיד להסתיר את יהדותו ולהצפין כל פרט שיחשוף את זהותו הדתית. “הלשינו עליי בכפר”, הוא נזכר, “שאני מוכר אנשים. כשהרגשתי שנושפים בעורפי, ברחתי למדבר למשך מספר חודשים”.
באחת הפעמים בהן שב מגבול סודן לאחר שהוביל קבוצה של כ־180 יהודים, הוא נעצר והושלך לכלא בחבל גונדר מבלי שהועמד לדין. למזלו, הוא נתפס ונעצר זמן קצר לאחר שבוטל עונש המוות באתיופיה. עד אז כל מי שנתפס כשהוא מבריח את הגבול היה צפוי לגזר דין מוות. מלדה עבר חקירות קשות בהיותו בכלא מלוות במכות. עם הזמן כבר הוקלו תנאי המאסר והותר לבני משפחתו לבקרו. גם בהיותו בכלא הוא לא חשף את זהותו היהודית.
מלדה מודה, שהפעם הראשונה בה התוודע רשמית, כהגדרתו, לקיומה של מדינת ישראל היתה בחודש אוקטובר 1981, כששמע ברדיו על מותו של משה דיין, שר הבטחון והרמטכ”ל לשעבר. “אז הבנתי שיש דבר כזה שנקרא מדינת ישראל, מדינה שיש לה צבא וממשלה וכנסת. מדינה לכל דבר. עד אז לא האמנתי שיש בכלל דבר כזה”, הוא אומר.
גובו המשיך בפעילותו הציונית גם אחרי “מבצע משה”. הוא ומשפחתו עלו ארצה ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1988. ברבות השנים עבד גובו מלדה באחד ממלונות ים המלח, ומאוחר יותר הועסק בחפירות מטעם רשות העתיקות. כיום הוא מחוסר עבודה.
חלם על עלייה
דג’ן מולה (43), תושב נתיבות, נשוי ואב לארבעה ילדים, עובד בעיריית נתיבות ומכהן כיושב ראש קהילת יוצאי אתיופיה בעיר מגוריו. גם הוא נולד וגדל בכפר בחבל גונדר. עשרים שנה כבר חלפו מאז עלה עם משפחתו ארצה.
“עוד בילדותי”, הוא מספר, “שמעתי את המבוגרים במשפחה מדברים על ירושלים ועל ארץ ישראל. בבית שמרנו על החגים היהודיים. במשך שנים, כשהיה מתקרב חג הפסח, היו מגיעים לכפר פעילים יהודיים ונפגשים עם הקהילה היהודית. היו מספרים לנו על ארץ ישראל”.
מתי גמלה אצלכם במשפחה ההחלטה לעלות ארצה?
“מאז שאני זוכר את עצמי היה רצון לעלות לישראל. זה לקח עוד עשרים שנה עד שעלינו”.
את פעילותו הציונית החל מולה עוד בהיותו בן 18, כאשר יצא עם אשתו מכפרו שבאתיופיה לג’יבוטי, שם הם התחברו לפעילי ה’מוסד’ כדי לפעול למען עלייתם ועליית יהודים נוספים ארצה. קבוצות של יהודים הוברחו מאתיופיה לג’יבוטי, שם הם שוכנו זמנית טרם עלייתם ארצה.
“בהתחלה”, נזכר מולה, “בכלל לא ידעתי מה זה איש מוסד. לא היה לי שום מושג מה זה הדבר הזה. כשנפגשתי עם אותו איש מוסד, לא כל כך האמנתי שהוא באמת בא מישראל ופועל למען העלאת יהודים לארץ. חשבתי שרוצים לעשות לי תרגיל”.
בכל זאת נפגשתם. מה נאמר באותן פגישות?
“תודרכתי לא לחשוף את זהותנו. הצטווינו להתלבש כמו ערבים ולהיטמע בקרב האוכלוסייה המקומית. אסור היה לאיש לדעת שאנחנו יהודים ושאנחנו פועלים להעלות יהודים לישראל”.
פשיטת אנשי הקומנדו
מולה שימש באותם ימים כפעיל עלייה בג’יבוטי במשך כשנתיים. הוא היה איש הקשר עם היהודים מאתיופיה שהגיעו למקום, סיפק את כל צרכיהם ודאג למחייתם בתקופת ההמתנה, עד העלייה לישראל. זה גם מה שעורר את חשדם של השלטונות במקום.
“בשלב מסויים”, נזכר דג’ן מולה, “מישהו הלשין עליי שאני רוכש כמות אדירה של מצרכי מזון בחנות המכולת המקומית. היינו שם אני ואשתי שגרנו בדירה שכורה, ומישהו שם לב שאנחנו רוכשים יותר מדי מצרכים בהתחשב בעובדה שאנחנו רק שניים. זה היה עניין של זמן עד שעצרו אותנו”.
יום אחד, בשנת 1986, פשטו אנשי קומנדו על דירתו של דג’ן מולה ועצרו אותו ואת רעייתו. הם נלקחו לחקירה בתחנת המשטרה המקומית, לא לפני שהחרימו מסמכים בביתו. החוקרים תהו מה פשר רכישת 60 כיכרות לחם, שביצעו דג’ן ואשתו במכולת, או עבור מי הם רכשו כמות גדולה כל כך של בגדים וזוגות נעליים.
חקירות ועינויים
בשלב מסויים העבירו השלטונות בג’יבוטי את דג’ן מולה ואת אשתו וכן עשרים צעירים נוספים, שנעצרו עימם, לשלטונות האתיופיים ואלה מיהרו לכלוא אותם. “זו היתה תקופה נוראית”, משחזר מולה, “חקירות ועינויים. חשבתי שאני הולך לאבד את שפיותי. אבל למרות הכל, לא נשברתי ולא גיליתי להם שאני יהודי. רק בסוף החקירות הוציאו מאיתנו שאנחנו יהודים. אחד מחברי הקבוצה שנעצרו גילה בסופו של דבר את זהותנו, וגם הצביע עליי כמי שיודע הכל על פעילותנו”.
כשגילו שלטונות הכלא את זהותם היהודית של דג’ן וחבריו, הם הפליאו בהם את מכותיהם. עינויים היו אז לגביהם דבר שבשיגרה. שנתיים היו דג’ן ואשתו וחבריהם אסורים בבית הכלא. במהלך שהייתם בכלא הרתה אשתו של דג’ן וילדה שם את בתם הבכורה בתנאים לא תנאים. במהלך שהותו בכלא נדון דג’ן למאסר עולם. השלטונות האשימו אותו בבגידה.
שנתיים לאחר מכן התבשר דג’ן, כי הוא זכה לחנינה ממשלת אתיופיה ויצא לחופשי. באותם ימים גם שוחררו ילדיו של הקיסר היילה סלאסי, שליטה לשעבר של אתיופיה, במסגרת חנינה כללית שהכריזה עליה הממשלה לאחר התערבות בינלאומית. החנינה, כאמור, לא פסחה גם על דג’ן מולה ואשתו.
לאחר השחרור מהכלא האיץ דג’ן את המהלכים לקראת העלייה לארץ. בשנת 1991 עלה דג’ן עם משפחתו ארצה, לא לפני שפעל בשנתיים שקדמו לכך לעלייתן של קבוצות נוספות של יהודים.
גאווה וכבוד
18 שנים המתין גובו מלדה עד שהוכר כ”אסיר ציון”. עבור דג’ן מולה זה לקח כשנתיים.
מה משמעות ההכרה הזו עבורכם?
גובו מלדה: “זו גאווה רבה. זה כבוד גדול. אני מרגיש שזו התודה וההוקרה שקיבלנו מהמדינה על פעילותנו, שהיתה מלווה בסיכון חיים, למען העלאת יהודים לארץ”.
דג’ן מולה: “נתתי את הדם שלי ואת כל כוחותיי למען העם שלי. עברתי תלאות וקשיים בדרך לכאן. שילמתי בעינויי גוף וחקירות קשות וישיבה בכלא בגלל יהדותי. אני מרגיש בזה הוקרה מהמדינה”.
Speak Your Mind