20.1.12
בילי מוסקונה-לרמן
מדינות רבות כבר הבינו שהאקסיומה “זנות הייתה מאז ומתמיד” אינה יכולה להתקיים בעולם דמוקרטי ונאור. הלקוחות יבינו בדרך הקשה
כשהוקרן הסרט “אישה יפה” בפני קבוצות מיקוד כדי לאמוד את סיכויי ההצלחה הקופתית, הן המליצו לא להקרינו אותו בטענה שהסוף המר של הזונה שחוזרת לחיי עוני ומסכנות לא יעשיר את הקופה. הסרט חזר לשולחנות העריכה, ולאחר שנתפר לו סוף רומנטי וזוהר של אגדה הוליוודית הוא שבר קופות.
מסתבר שגם אנחנו חושבים שהזונות חיות כמו ג’וליה רוברטס והלקוחות הם ריצ’רד גיר. ב-12 בפברואר תניח ח”כ אורית זוארץ על שולחן ועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק שלפיה יופלל הלקוח הצורך זנות. את הצעת החוק יזמה והניחה על שולחן הכנסת בפעם הראשונה, ב-2006, ח”כ זהבה גלאון. לאחר פעולות ההסברה של גופי זכויות אדם ותומכי פמיניזם מקווים מגישי הצעת החוק ש”הלבבות הוכשרו”. מנגד, המתנגדים לחוק טוענים שיישומו ללא תשתית שיקום מקדימה ונכונה תזיק לנשים, תוריד את הזנות למחתרת ותשאיר אותן שם חסרות הגנה והכנסה יותר ממה שהן היום.
אכיפה? לא אצלנו
לפי סקר של מכון “תודעה” (ארגון זכויות אדם שפועל למיגור הזנות), בישראל עוסקים בזנות יותר מ-10,000 נשים ועוד 4,000 קטינים , נערים ונערות מגיל 13. רק לשם השוואה, הנשים המועסקות בזנות עולות במספרן על העובדים הסוציאליים, שמספרם מתקרב ל-10,000.
מספר הביקורים של גברים צורכי זנות בארץ הוא מעל מיליון בחודש. בחשבון פשוט אנחנו מדברים על 70 אלף גברים ביום. מדובר באוכלוסייה של אנשי צווארון לבן, גברים נשואים בדרך כלל שצורכים זנות בהפסקת הצהריים. בערבים אלה קבוצות של בליינים וחרדים, ובשישי בני מיעוטים ומהגרי עבודה.
בתחילת שנת 2000, כחלק מהמאבק העולמי בתופעת הסחר בבני אדם, קיבלה ישראל אזהרה מארצות הברית בעניין מעורבותה הגבוהה בסחר בנשים למטרות מין. מאז פחתו קורבנות הסחר, והיום מדובר בזנות מקומית של נשים ישראליות. לא רק סווטלנה וקטיה אלא גם יעל ורותי.
סרסרות ושידול לזנות אסורים בישראל, אבל האכיפה המשטרתית נגד סרסורים מועטה, ותיקי אישום בודדים מוגשים לבית המשפט. עם זאת, קיימת גביית מס הכנסה, מע?מ וארנונה מבתי בושת ומועדוני חשפנות, אף שנציגי המס טוענים ש”אנחנו משתדלים לא לגעת במסכנות”.
כמו הלם קרב
השאלה אם למסד את הזנות או למגר אותה היא שיקוף של המצב התרבותי, המשפטי, הסוציו-אקונומי וזכויות האדם במדינה. במחקר הטיפולי-מקצועי, שעליו כתבה ענת גור את ספרה “מופקרות”, הזנות נחשבת היום לטראומה דומה לזאת של הלם קרב.
מאז ומתמיד נשים וגברים שהועסקו בזנות סבלו מאלימות קשה מצד לקוחות וסרסורים. הלקוחות, שחלקם צורכים פורנוגרפיה קשה, סבורים שמה שאי אפשר ואסור לעשות לאישה המהוגנת בבית, נקנה “ביושר” תמורת כסף בחוץ. “אי אפשר לאנוס זונה”, אמרו לקוחות שרואיינו במחקרים רבים, “ואם שילמנו מותר לנו הכל”, כלומר הכסף מבטל בעיניהם לחלוטין את זכות הבחירה של הזונה כאדם.
תוחלת החיים של הנשים בזנות, לפי מכון “תודעה” היא בסביבות 40, הגיל הנמוך ביותר בהשוואה למקצועות הגבריים שנחשבים הכי מסוכנים. נשים בזנות מדווחות על אונס ואלימות קשה: סאדו, הזרקות סמים בכפייה, כיבוי סיגריות על גופן, פציעות בפנים, דקירות בעיניים (עד עיוורון) ובגוף, אגרופים תוך כדי קיום יחסים, שוד ורצח.
דברים שרואים משם
אחרי שגילתה שהזנות שואבת לתוכה עולם תחתון, החליטה הולנד למחוק חלקים נכבדים מרובע החלונות האדומים ולהשקיע 21 מיליון אירו במיגור התופעה. ברוב מדינות ארצות הברית מופללים האישה והלקוח. המשטרה מסתובבת עם מצלמות וידאו, מחרימה את כלי הרכב של הלקוחות, מפרסמת את תמונותיהם ושמותיהם וקונסת אותם, אלא אם כן רוצה הלקוח לבחור במקום כל אלה להשתתף בתוכנית חינוך של “ג’ון סקול”. מדובר בסדנה בת שמונה שעות שבה שומעים הגברים מנשים שהצליחו לצאת מהזנות, המכונות “הניצולות” את הסיבות – הכוללות גילוי עריות ועוני – שבגינן הידרדרו לזנות. נתונים מוכיחים ש-90 אחוז מהגברים שעברו סדנה כזאת לוקחים אחריות על מעשיהם ולא חוזרים לצרוך זנות.
בשנת 1999 הייתה שוודיה הראשונה שחוקקה את החוק המהפכני של הפללת הלקוח (איסור על צריכת שירותי מין בתשלום), והתוצאות מוכיחות שהשימוש בזנות רחוב ירד ב-50 אחוז. בשנת 2009 הצטרפו אליה נורווגיה ואיסלנד, ואחריהן קוסובו, מקדוניה ופינלנד, שהפלילו לקוחות במקרים של “זנות בכפייה”, כלומר נשים שהן קורבנות סחר. כיום מקדמות אנגליה, סקוטלנד וצרפת חקיקה האוסרת על צריכת שירותי מין בתשלום.
אחת הטענות הרווחות בקרב אלו שמצדדים במיסוד הזנות היא הטענה שלגברים יש דחף מיני בלתי נשלט שדורש סיפוק מיידי אחרת יפגעו בנשים. מחקרים מוכיחים שדווקא במקומות שבהם ישנה זנות ממוסדת גוברים מקרי ההטרדה המינית והאונס. כמו כן, מחקרים באנגליה וסקוטלנד הוכיחו כי צרכני המין אינם סובלים מחוסר בפרטנרים למין. להפך, במרבית המקרים מדובר בגברים שיש להם בת זוג.
טענה רווחת אחרת היא שזנות הייתה מאז ומעולם וכך תישאר בשל האופי האנושי. במאמר שכתבה נויה רימלט “על זנות, מגדר ומשפט פלילי” טוענת רימלט כי התנאים להתפתחות הזנות בשלו ביוון העתיקה, שנשלטה על ידי גברים כשלנשים לא הייתה שום השפעה על המרחב הציבורי והפוליטי, ובמצב זה רק צורכיהם של הגברים והאינטרסים שלהם הכתיבו את הנעשה במרחב הציבורי. כיום חברה לא יכולה להיחשב דמוקרטית כל עוד ניתן לסחור בגופו של אדם ולשלול את זכויותיו.
לגבי הזכות החופשית של נשים לבחור בזנות, הוכח כבר ש-95 אחוז מקרב הנשים שנמצאות במעגל הזנות עברו התעללות מינית זו או אחרת במשפחה או אונס בגיל צעיר. הנתון השני הוא שגיל הכניסה לזנות הוא סביב 15-14, ובגיל זה הנערה לא נתפסת כמי שקיבלה החלטה כבוגרת אלא כמי שלא עמדו בפניה אפשרויות אחרות והיא חיה את חייה דרך הפריזמה של “אני שווה רק כמה שמוכנים לשלם לי תמורת מין”.
צדיקים בסדום
גברים רבים מעודדים את מיגור הזנות. אהוד אולמרט וגדעון סער הקציבו כספים לשיקום נשים, עורך הדין אורי קידר יחד עם הרב לוי לאור הקימו את “המטה למאבק בסחר בנשים” שאותו מנהלת עורכת הדין גילי ורון, שיזמה קמפיינים יחד עם משרד הפרסום שלמור-אבנון-עמיחי, שעבדו בהתנדבות. לכולם ברור שהחוק לא יופנם ולא ייושם ללא מערכת הסברה מאסיבית, גם בבתי ספר שבהם נוהגים הורים להזמין נערות ליווי לטקסי התבגרות וחגיגות ימי הולדת.
עורכת הדין נעמי לבנקרון, שניסחה את הצעת חוק הפללת הלקוח, נסעה לצורך המחקר לשוודיה וחזרה עם התובנה שכל עוד אין יחידה מיוחדת במשטרה שעוסקת בנושא זה, ואין סדנאות הכשרה ייעודיות לשוטרים ביחידה כזו, החוק מסוכן לנשים, כי אם יש שוטרים שנקודת המוצא שלהם גברית וכוחנית הם מזדהים עם הלקוח יותר מאשר עם האישה, יתנקמו וישפילו את הנשים.
כמו כן, היא טוענת שנשים לבנות ממעמד בינוני-גבוה לא יכולות לקבל את העובדה שיש נשים עניות שעבורן הזנות היא הרע במיעוטו, עד שלא יימצא להן פיתרון אחר. מנגד טוענים גופים למען זכויות אדם, שהחוק מעביר מסר ערכי וחד משמעי על כך שהאישה או הגבר אינם חפץ והגוף שלהם אינו למכירה.
Speak Your Mind