אתמול בערב, ציינו את יום הזכרון, יום האבל הלאומי שלנו, שבו אנו מכבדים את זכרם של חיילי צה”ל שנפלו, ואת קרבנות הטרור. השנה, כמו בכל שנה, התקשרתי לרבים מהמשפחות שאיתן עובדת עמותת עצו”מ לאורך השנים. בסוף היום, היו לי דמעות בעיניים, הייתי חנוקה… ונאלצתי להזכיר לעצמי שהכאב, האובדן וההקרבה של אותן המשפחות הפכו לכותרות, אולם הסיפורים נמשכים.
זהו סיפור של גבורה לאין שיעור: לעמוד מול השכול ולשקם את החיים- זו וודאי הדרך הטובה ביותר לכבד את זכרם של אלו שהלכו לעולמם בנסיבות טרגיות. אבקש לשתף אתכם בכמה מחשבות שנפגעי הטרור שיתפו איתי.
ל’, שאביו היה נהג אגד שנהרג בשנת 2002:
“לא אתן למחבלים לנצח. אני כל יום בבית הספר, והעבודה קשה- אז אני משקיע בלימודים בשביל שאבא יהיה גאה בי.”
ר’, שבעלה נחטף ונרצח בידי מחבלים בשנת 2005:
“הגעגועים מתחזקים מידי יום, אבל אני נשארת חזקה למען הילדים. נשארתי רק אני, רק אני אוכל לדאוג להצלחתם. אנחנו תמיד עצובים, אבל אנחנו גם מוצאים את ההזדמנויות לשמוח, משום שזה מה שבעלי היה רוצה.”
ק’, שבנה נורה ונרצח בזמן שהמתין להסעה ליד ביתו בשנת 2005:
“כל יום הוא יום אבל בבית. אך החיים ממשיכים, ואני אומרת לילדים הנותרים שלי- זכרו את הדברים הטובים, את השמחה, החיוך, הצחוק, המוזיקה, והחברים”
יהי זכרם ברוך
קרין לונדון
רכזת הפרויקט לנפגעי טרור ע”ש רוברטה
Speak Your Mind