מאת: אוסנת אסראס ושמחה טחלו
היום, כ”ח באייר, אנו מציינים את יום ירושלים. לצד האירועים הרשמיים ותהלוכות הדגלים המסמלים את איחודה של העיר, רבים אינם מכירים את המשמעות הנוספת שהעניקה הכנסת ליום זה, והיא יום הזכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. חלום אחד היה ליהודי אתיופיה לאורך כל שנות הגלות: להגיע לירושלים. ביום הזה אנו זוכרים את אלו שנלחמו למען העיר, וגם את אלו שנלחמו כדי להגיע לירושלים ונפלו בדרך.
הנושא של העליה מאתיופיה, ובמיוחד של מסע העליה הקשה מאתיופיה דרך סודן, כמעט ואינו מוכר בחברה הישראלית. אמנם ידוע לרוב שיהודי אתיופיה “עלו ארצה ברגל”, אך רבים כלל אינם יודעים על התלאות שעברו כשחצו את סודן, ולא יודעים על 4,000 היהודים שנספו בדרך.
גם אנו, בני הדור הצעיר של משפחות יוצאות אתיופיה, אינם מכירים את סיפורים האלו. רק לאחרונה, כשנפגשנו עם אנשים שמוכרים כאסירי ציון מאתיופיה [קרי: פעילים שישבו בכלא בגין פעילות ציונית], במסגרת פרויקט התנדבותי, התחלנו להיחשף לסיפורי העליה שלהם. עד אז לא הכרנו את המשמעות הנוספת של היום הזה. דרך הסיפורים שלהם התחלנו להיחשף לסיפורי העליה של המשפחות שלנו. ידענו רק שההורים שלנו עלו, אך לא ידענו שיש אנשים מתוך הקהילה שנלחמו בשביל זה, ושהקריבו כל כך הרבה על מנת להגיע ארצה.
לסיפורים הללו יש כוח להשפיע על המצב שלנו היום, כששומעים אותם מפיהם של אנשים שהיו שם. דרכם ניתן להעריך יותר את מה שהקהילה שלנו עשתה ועברה – והערכה זו יכולה להתבטא גם מתוך הקהילה וגם מצד החברה הכללית. לא מדובר על סיפור של בן אדם שלא מכירים. מדובר בסיפורים מתוך השכונות שלנו, בסיפורים של המשפחות שלנו, בסיפורים שלנו.
רק לאחרונה, לאחר ששאלתי, גיליתי מה עבר על המשפחה שלי. לדודה שלי יש קושי גדול לספר את מה שהיא עברה בסודן. כל השנים ידעתי שמשהו קשה עבר על דודה שלי, אך לא ידעתי מהו. ידעתי רק שהיא עלתה ארצה דרך סודן. זהו. כששאלתי, גיליתי ששודדים הרגו שלושה מילדיה מול עיניה. בעלה גם כן נפטר בדרך. הייתי בשוק. כאילו, מה? באמת? כשאני רואה את דודה שלי – אני מעריכה אותה במבט חדש ועמוק, בגלל כל מה שהיא עברה. אמא לחמישה ילדים, יצאה מסודן עם משפחתה בת שבע נפשות, והגיעו לארץ רק שלושה. כשאני שואלת אותה “למה באת?”, היא עונה: “בשביל ירושלים”.
לבני נוער ממוצא אתיופי, אנו אומרות: תשאלו. תפתחו בשיחה. תשאלו את ההורים שלכם. עדיף לדעת מאשר לא לדעת. צריך להזדעזע פעם אחת ולדעת באמת מה עבר על ההורים שלכם. בהמשך הילדים שלכם ישאלו אתכם וצריך לדעת מה לענות להם. תלמדו מה עבר על המשפחה שלכם. תלמדו מאין באתם.
להורים שלנו אנו אומרות: תספרו. תגידו לנו מה היה שם. תשתפו אותנו במה שעברתם. אל תחכו לשאלות שלנו כדי לספר. תעבירו את זה הלאה.
זה יכול לחזק את הילדים שלכם, הם יכולים להעריך אתכם יותר ולהעריך את הארץ שלנו יותר.
לחברה הישראלית הכללית אנו אומרות: תשאלו. תתעניינו.
דרך הסיפורים של המסע החברה תוכל להעריך יותר את קהילת יוצאי אתיופיה, ולהבין אותה יותר. אנשים יכירו בכך שהקהילה לא הגיעה בחסדם של אחרים, הם עשו הרבה על מנת להגיע לפה. יש פעילי עליה רבים מתוך הקהילה שסייעו למדינה, ושדאגו להעלות יהודים, על אף סיכונים רבים. זו הזדמנות להסתכל על קהילת יוצאי אתיופיה בעין שונה.
יהודי אתיופיה תמיד דברו על ירושלים, ותמיד היתה להם השאיפה להגיע לארץ ולראות את ירושלים. בסיפורי הדור האחרון ניתן לראות אנשים שלקחו על עצמם את המטרה להגשים את החלום ולהגיע לירושלים, ולא רק להגיד “ירושלים, ירושלים”. אנו רוצים להודות לאנשים אלו ולכל מי שנאבק כדי שנהיה פה. אנו מעריכים אתכם ומכבדים אתכם, ונזכור אתכם תמיד. זה כבר בלב שלנו.
אוסנת אסראס ושמחה טחלו הם סטודנטים מבאר שבע ומשתתפים עם עמותת עצו”מ בפרויקט אברה. דרך הסרטים הפרויקט ינסה ללמד את הדור הצעיר של האוכלוסיה האתיופית ואת שאר הציבור הישראלי על מאבקי הגבורה של “אסירי ציון” בתקופת העליה מאתיופיה.
Speak Your Mind