הכל פוליטיקה

לפני כמה ימים, התעוררתי לקול צלצולו הבלתי פוסק של הטלפון שלי. גבר עצבני מאד היה על הקו. “אני מתקשר מהכנסת”, הוא אמר. “את שלחת לנו מכתבים”. אמר בטון מאשים, אך אני הודתי באשמה. 

בזכות “פרויייקט 119” של עצו”מ, 127 מתנדבים – ואני ביניהם- שלחו המוני אימיילים לחברי הכנסת.  במהלך חמשת החודשים האחרונים, שלחנו 1,904 אימיילים המאיצים בחברי הכנסת להעביר את הצעת החוק של חברת הכנסת אורית  זוארץ, המגדירה רכישת שירותי מין כעבירה פלילית.

למרות שברור היה שהוא לא שמח לשוחח איתי, אני שמחתי לשוחח איתו. ודאי זהו מישהו שהבין שמלחמה כנגד זנות וסחר בנשים נמצא בראש סדר העדיפויות של המשימות הניצבות בפני הממשלה שלנו, בהתחשב בעובדה שבישראל חיים רבבות שהתדרדרו לזנות, רבים מתוכם ילדים. למרות שסחר בבני אדם אינו חוקי בישראל, 90% מהנשים והילדים הללו נמצאים בבעלותם של סרסורים וחווים אלימות קשה הן מידיהם והן מידי הלקוחות.

חברה אחראית ומוסרית היתה שואלת ‘מדוע מספרים אלה כה גבוהים? למה  מדי חודש ישנם עשרות אלפי ביקורים אצל זונות בישראל?’ התשובה היא פשוטה- אכיפתהחוק כנגד קניה וסחר בבני אדם לקויה ואינה מספקת, כך מאפשרים לגברים לנצל את אחד מאוכולוסיות הפגיעות ביותר במדינתנו ללא כל פחד מפני עונש.

אך יש גם חדשות טובות. חברת הכנסת זוארץ הגישה הצעת חוק מתקדמת המגדירה רכישת שירותי מין כעבירה פלילית, במטרה להכחיד הפרת זכויות אדם זו. חקיקה דומה שהתקבלה גם בשוודיה, איסלנד, נורווגיה וצרפת, הפחיתה את הסחר בנשים בשיעור של 45%-65% והביאה לירידה משמעותית בזנות ע”י קטינים. הרעיון העומד מאחורי חקיקה זו, הוא להשית אחריות פלילית על אלו שבוחרים לקחת חלק בתעשיה אשר אחראית לחטיפות, אונס, התעללות בילדים, אלימות כנגד נשים והפצתן של מחלות מין המועברות ע”י מגע מיני.

לכן, אישרתי בגאווה את ‘מעשי הרעים’.

“כן, אני שלחתי אליך מכתבים” אמרתי. “תודה שהתקשרת אלי. רציתי לשאול…” הוא קטע אותי.

“מה שאת מוכרחה להבין זה שהכל פוליטיקה” הוא פתח “לא ניתן להעביר את החוק הלאה. אין לנו את הקולות הדורשים וללא הקולות מה הטעם להניח את הצעת החוק על השולחן?”

“בטוח שיש כאן יותר מפוליטיקה”.

הוא הבטיח לי שלא והבהיר שאני טועה.

תשובתו הפתיעה אותי. אחרי הכל, החלק הקשה בקידום החוק היה אמור להיות מאחורינו. בפברואר, ועדת השרים אישרה את הצעת החוק פה אחד. הודות להתחייבויות קואליציוניות, יתר התהליך היה אמור להיות פורמלי בלבד.  למעשה, ישראלים רבים שנועצו עימם, מאמינים שהחוק כבר עבר. אך התקדמות החקיקה, שפעם היתה מלאת תנופה, הואטה. לצערי, המומונטום אבד לטובת פוליטיקה מפלגתית חסרת אחריות חברתית.

“היו חוקים אשר חיכינו 60 שנה כדי להעבירם. חייבים לחכות לזמן המתאים ” הסביר לי הגבר.

“האם אתה אומר לי שאולי יהיה עלינו לחכות 60 שנה נוספות לחקיקה הזו?” שאלתי. ” מה לגבי הנשים והילדים הנסחרים ומנוצלים כבר עכשיו? מה עלינו לעשות לגבי זה?”

“זה לא קשור לזה”, הוא אמר. “זה באמת הכל פוליטיקה”.

באותו רגע המטפלן המסתורי ניתק ובכך סיים את השיחה, אך לא לפני שהותיר אותי עם הרושם הברור שהוא מאס במכתבים שלי. בכל זאת, החלטתי להשאר בקשר. אני רוצה תשובה אמיתית, כזו שמשלבת עקרונות עם פוליטיקה. אני רוצה תשובה לשאלה למה החקיקה הזו טרם עברה ואני מאמינה שגם שאר עם ישראל מעוניין בה. 

עמוס עוז דיבר על “העלבון והזעם” שהישראלים חווים כתוצאה מהאדישות של ממשלתם כלפי סבלם של האנשים. עבורי, השיחה הזו היתה דוגמא נוספת לאדישותה של הממשלה שלנו. הישראלים זכאים ליותר מאדישות. מגיעה לנו ממשלה שהרצון להגן ולשרת את אזרחיה הוא נר לרגליה. מגיעה לנו ממשלה שמבינה שיש לשאוף תמיד וללא לאות לעבר הקידמה, לא חשוב כמה קשה הדרך.  

רבקה יוז היא עוזרת לתיאום פרוייקטים של צוות המשימה של עצו”מ לענייני סחר בנשים.